לאחר הלידה הראשונה שלי הופתעתי לגלות את הקולוסטרום הסמיך.
האחיות בתינוקיה הבהירו בפניי כי הבובה שלי יורדת במשקל ואינה נותנת שתן. בקבוק זכוכית קטן, בקבוק של קסמים, נדחף לידיי בעדינות. התבקשתי להאכילה! לא הבנתי איפה טעיתי. אז מה עשיתי עד עכשיו? ציירתי בטוש אדום על השד? ניסיתי לבדוק איך תהיה התחושה לקעקע את השדיים? או שסתם המצאתי מוצץ אנושי שגם מחבק ומלטף?
התסכול היה נוראי. ימים ולילות נראו כמו נצח וכל שעה הפכה לשבוע.
ניגשתי למכונה המאיימת שנראית כמו מכונת עינויים. קראו לה משאבה חשמלית. ישבתי דומעת והמשכתי לסחוט את השדיים המדממים. כלום לא יצא!!! פשוט כלום!
ניסיתי לשאול כל אישה במדים שנראתה בתזוזה מה לא בסדר אצלי. עם כל התשובות הרב גוניות עדיין לא הבנתי כלום.
יש לי מין קטע זיכרון עמום של האישה שלבשה מדים בה נתקלתי אחרי ששאבתי "כלום" שאמרה לי לנוכח דמעות התנין שזלגו מעיניי והפרצוף המכורכם והעייף שלי "זה נורמלי שאין חלב" ומשום מה, זה כ"כ איפשר לי לשאוף עמוק וגרם למין תחושה מוזרה של ה ק ל ה!!!
כמה התפללתי באותם ימים לשד שקוף ולנס שיקח ממני את הכאב.
רגשותיי כלפי הבקבוק היו אמביבלנטים. מצד אחד השקוף הקטן הזה הציל אותי מהבכי ונסך בי תחושת ביטחון. מצד שני, לא רציתי להתייאש. לא הגעתי עד הלום על מנת להרים עכשיו ידיים. אין דבר שאיני מסוגלת לעשות. והתנגנו לי משפטים כמו "הזמן עושה את שלו", "רק אל תתייאשי" "מיליונים עשו את זה לפנייך" ועוד ועוד… באותם ימים גיליתי שאני החברה הכי טובה של עצמי… (עובדה שמלווה אותי עד עצם היום הזה).
לאחר 3 ימים מלאים הגיע הנסיך על הסוס הלבן!!! הוא היה נוזלי מאד ובמשקל יתר אולם ללא ספק פרץ בגדול! עכשיו הייתי צריכה ללמד את עצמי איך להתמודד עם "הגודש"!!!
זכרי:
לפני הלידה היה לי חזון: השד מתחבר לפה של התינוקת הורדרדה שלי וחלב לבן ניגר לפיה.
במקום זאת הופתעתי לגלות נוזל צהבהב מבצבץ בטיפות.
בידיי החזקתי תינוקת מקומטת ומלאת כתמים בצבע יין ועור מקומט שאינה יודעת שובע.
הופתעתי מעוצמת הכאב ומשיכת הפטמות והתאפקתי לא לקפוץ ולהבהיל את בתי כל פעם שהגיעה "שעת הארוחה".
ביום השני היא פשוט לא ירדה לי מהשד. כשהצמדתי אותה אליי היא נרדמה כאילו היא שבעה ומדושנת, אולם כשהחזרתי אותה לעריסה היא צווחה בבכי דוקרני ומתיש. היא ישבה ומצצה שעות את השדיים הדואבים ונראה היה שכל הנקה הופכת להיות פחות נסבלת מקודמתה. לא היה לי מושג איפה לשים את עצמי מעוצמת הכאב, העייפות, הדימומים, התפרים, ההלם והכעס.
במקום זאת הופתעתי לגלות נוזל צהבהב מבצבץ בטיפות.
בידיי החזקתי תינוקת מקומטת ומלאת כתמים בצבע יין ועור מקומט שאינה יודעת שובע.
הופתעתי מעוצמת הכאב ומשיכת הפטמות והתאפקתי לא לקפוץ ולהבהיל את בתי כל פעם שהגיעה "שעת הארוחה".
ביום השני היא פשוט לא ירדה לי מהשד. כשהצמדתי אותה אליי היא נרדמה כאילו היא שבעה ומדושנת, אולם כשהחזרתי אותה לעריסה היא צווחה בבכי דוקרני ומתיש. היא ישבה ומצצה שעות את השדיים הדואבים ונראה היה שכל הנקה הופכת להיות פחות נסבלת מקודמתה. לא היה לי מושג איפה לשים את עצמי מעוצמת הכאב, העייפות, הדימומים, התפרים, ההלם והכעס.
האחיות בתינוקיה הבהירו בפניי כי הבובה שלי יורדת במשקל ואינה נותנת שתן. בקבוק זכוכית קטן, בקבוק של קסמים, נדחף לידיי בעדינות. התבקשתי להאכילה! לא הבנתי איפה טעיתי. אז מה עשיתי עד עכשיו? ציירתי בטוש אדום על השד? ניסיתי לבדוק איך תהיה התחושה לקעקע את השדיים? או שסתם המצאתי מוצץ אנושי שגם מחבק ומלטף?
התסכול היה נוראי. ימים ולילות נראו כמו נצח וכל שעה הפכה לשבוע.
ניגשתי למכונה המאיימת שנראית כמו מכונת עינויים. קראו לה משאבה חשמלית. ישבתי דומעת והמשכתי לסחוט את השדיים המדממים. כלום לא יצא!!! פשוט כלום!
ניסיתי לשאול כל אישה במדים שנראתה בתזוזה מה לא בסדר אצלי. עם כל התשובות הרב גוניות עדיין לא הבנתי כלום.
יש לי מין קטע זיכרון עמום של האישה שלבשה מדים בה נתקלתי אחרי ששאבתי "כלום" שאמרה לי לנוכח דמעות התנין שזלגו מעיניי והפרצוף המכורכם והעייף שלי "זה נורמלי שאין חלב" ומשום מה, זה כ"כ איפשר לי לשאוף עמוק וגרם למין תחושה מוזרה של ה ק ל ה!!!
כמה התפללתי באותם ימים לשד שקוף ולנס שיקח ממני את הכאב.
רגשותיי כלפי הבקבוק היו אמביבלנטים. מצד אחד השקוף הקטן הזה הציל אותי מהבכי ונסך בי תחושת ביטחון. מצד שני, לא רציתי להתייאש. לא הגעתי עד הלום על מנת להרים עכשיו ידיים. אין דבר שאיני מסוגלת לעשות. והתנגנו לי משפטים כמו "הזמן עושה את שלו", "רק אל תתייאשי" "מיליונים עשו את זה לפנייך" ועוד ועוד… באותם ימים גיליתי שאני החברה הכי טובה של עצמי… (עובדה שמלווה אותי עד עצם היום הזה).
לאחר 3 ימים מלאים הגיע הנסיך על הסוס הלבן!!! הוא היה נוזלי מאד ובמשקל יתר אולם ללא ספק פרץ בגדול! עכשיו הייתי צריכה ללמד את עצמי איך להתמודד עם "הגודש"!!!
זכרי:
- התינוק עירני ביותר כשעה וחצי מייד לאחר הלידה. כדאי ורצוי להניק בזמן זה.
- ביממה הראשונה תינוקות רבים ייראו ישנוניים ואולי אפילו ירבו לפלוט את מי השפיר אותם בלעו במהלך הלידה.
- נצלי את היום הראשון להחזקת התינוק בתנוחה ניצבת על בית החזה שלך. לתנוחה זו יש יתרונות אדירים ורבים. שמעת את המשפט "אלהים נמצא בפרטים הקטנים"?
- נצלי את היום הראשון להוצאת קולוסטרום בצורה ידנית מן השד. הידיים הן מצרך נדיר לאם המיניקה: לריקון יעיל יותר של הקולוסטרום הסמיך, לפינוי "גושים" מן השד בזמן ההנקה, לפינוי גודש במידת הצורך ואפילו לכמויות שאיבה גדולות יותר מרגע שנכנס החלב הלבן השופע.
- החל מהיממה השנייה לחייהם תינוקות מתעוררים באופן הדרגתי ומראים יותר סימני רעב.
- ביממה השנייה ולעיתים השלישית לחיי התינוק את עלולה לחוש תיסכול שנובע מהזמן הרב אותו את מקדישה להנקה לעומת חוסר שובע של התינוק. התינוק עשוי להירדם במגע איתך אולם לשוב ולהתעורר כשהוא מוחזר לעריסתו.
- תדירות תפצה על כמות. הניקי לעיתים קרובות ביותר מבלי להתייחס לשעון. כמויות קטנות לאורך היום יאזנו את הסוכר בדם ויגרמו לפחות התקפי רעב מצד התינוק.
- התנוחה של ההנקה קובעת במידה רבה את מצב הפטמות. הקפידי לקבל הדרכה נאותה כיצד לבצע מקצה שיפורים ומאילו טעויות כדאי להימנע.
לסיכום: את לא לבד. "צרת רבים חצי נחמה" ו"הסבלנות משתלמת" הם 2 משפטים שחשוב לשנן בימים הקרובים ללידה. "הנסיך על הסוס הלבן" עוד יגיע… ובגדול!!!
______________________________________________________________
רווית היא אחות מוסמכת מומחית ביילודים ובשפת התינוקות, יועצת הנקה מוסמכת משנת 2010 ומורשית משרד הבריאות.
כיום מתאמת ההנקה בבי"ח אסף הרופא, מרצה בכנסים ובקורסים אודות ההנקה ועולמם המופלא של הילודים.
המאמר פורסם לראשונה באתר של רווית babysecrets.co.il
יפה כתבת! והנסיך על הסוס הלבן מגיע בזמנים שונים אצל נשים שונות, והחוויה איתו ואותו שונה גם היא. הוא מגיע במיוחד כשמנסים, מאמינים בו ורוצים אותו! למרות האכזבות הראשוניות, התסכולים (שלמי אין!) הוא אכן מגיע!
השבמחק